<h1>צרור החיים הדרך התשיעי סימן ב'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
מן התורה מצוה לבטל החמץ קודם זמן איסור אכילתו. ובביטול בעלמא היה די, רק חז"ל החמירו והצריכו בדיקה ולבערו מכל וכל מרשותו. ואם תשאל מה נשתנה מצוה זו שהחמירו חכמים לבדוק אחריו, והרי מצינו אסורים אחרים חמורים באכילתן בכרת כמו חלב שהוא בכרת, ולא מצינו שיצריכוהו לבדוק אחריו ולבערו מביתו. ואי משום שהוא נאכל כל השנה, שור הנסקל יוכיח שאין נזהרין בני אדם ממנו כל השנה ואסור בהנאה ולא מצינו חומרא זו בזו. והתשובה בזה כי הואיל ותורה החמירה בו בבל יראה ובל ימצא החמירו חז"ל לבערו. ואור ארבעה עשר בודקין את החמץ, והוא ליל ארבעה עשר בניסן. וכתב הראב"ד ז"ל דסמוך לאור צריך לבדוק כשיצא אדם מבית הכנסת, שזהו בשעה שבני אדם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה. ובדיקת החמץ צריך לאור הנר, מפני שאור הנר יפה לבדיקה ויכול להכניסה בחורין ובסדקין. ואין בודקין לאור החמה ולא לאור הלבנה. בד"א בחורין ובמחבאות. אבל האכסדרה שאורה גדול בודקין לאור החמה. כשחל י"ד בשבת בודקין בליל יום ששי, ובשבת מבטלו בלבו, וכופה עליו את הכלי כדעת הר"ם ב"מ ז"ל. ובתי מדרשות ובתי כנסיות צריכין בדיקה בשביל התינוקות שנכנסין בהן והפת בידם ואוכלין שם. ותחתית הבית ג"כ צריך לבודקו, וכדאמרינן גבי חצר שאין צריך בדיקה מפני שהעורבים מצויים שם, משמע דגבי בית שאין שם עופות מצויין דצריך בדיקה, והבדיקה צריך להביא שם תרנגולין. כל זה דעת מורי הרשב"א ז"ל.
<h2>דף ד.</h2>
המשכיר בית לחבירו לדור בו בי"ד, אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק. ואם משמסר לו המפתח, חל י"ד, על השוכר לבדוק. והמשכיר בית בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק, אין זה מקח טעות. ואפילו במקום שנותנין שכר על הבדיקה, דניחא ליה לאינש לעשות מצוה בין בגופו בין בממונו.
<h2>דף ה:</h2>
וקילור והאיספלנית של גוי בפסח מותרת. דשלא כדרך הנאתו קא עביד. אע"פ שאם היתה של ישראל היתה אסורה משום בל יראה, אבל בשל גוי, של אחרים קרינן ביה, ואתה רואה של אחרים ושל גבוה (ו', ב'). ואע"פ שנתן לו הגוי רשות, אין דעתו של ישראל לקנותה ואין אדם קונה בעל כרחו. כן שמעתי מפי מורי הרשב"א ז"ל.
וחמץ של ישראל אפילו טמון אפילו בעיר אחרת ואפילו מופקד בידי גוים עובר משום בל יראה ובל ימצא. על כן ישראל שמשכן חמצו אצל גוי בתנאי שאמר לו אם לא אביא לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה זה החמץ מעכשיו, הרי הוא ברשות הגוי. ואותו החמץ מותר לאחר הפסח. והוא שיהא זמן קבוע לו קודם הפסח. ואם לא אמר לו מעכשיו, נמצא אותו החמץ כאילו הוא פקדון אצל הגוי ואסור בהנאה אחר הפסח.
<h2>דף ו:</h2>
ואחר שיגמור לבדוק יבטל. ויאמר, כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ודלא בערתיה להוי בטיל וחשיב כעפרא. וצריך שיאמר, דאיכא ברשותי, שהוא במשמע בכל מקום שהוא ברשותו, שאם יאמר, דאיכא בביתא הדין, אם יש לו חמץ במקום אחר לא נכנס בכלל זה הביטול. וטעם הביטול י"א הוא מדין מיאוס שממאיסו בעיניו כדבר המאוס שאין אדם רוצה בו. וי"א כי הוא מדין הפקר שמפקירו ואין לו בו הנאה ואינו שלו. ומורי הרשב"א ז"ל היה אומר כי אע"פ שיבדוק אדם אחר חמצו של חבירו, (כי הביטול) צריך לאומרו בעל החמץ, מטעם הפקר ומטעם מיאוס. שאין אדם מפקיר נכסי חבירו, אלא בעל הממון מפקיר נכסיו. וכן אין אדם ממאיס דבר בעיני חבירו, אלא הוא בעצמו ממאיסו בעיניו. והרבה בני אדם שאינם יודעים לומר כל חמירא, יאמרו אותו בלשון לע"ז.
<h2>דף ז.</h2>
וקודם הביעור יברך על ביעור חמץ. והטעם שאין מברכין על בדיקת חמץ כתב הראב"ד ז"ל לפי שאנו רוצים להכניס בכלל הברכה הבדיקה והביטול הבא אחר בדיקה והכל בכלל ביעור, שהבדיקה לשם ביעור הוא, והביטול הבא אחר הבדיקה כיון דעפרא משוי ליה הרי הוא כמבוער ע"כ. ולא יהא שח עד שיגמור הבדיקה כדי שלא יסיח דעתו לדברים אחרים, אבל בעניני הבדיקה יכול לדבר. ומורי הרשב"א ז"ל היה אומר שהחיינו אחר ברכת על ביעור חמץ, משום דאתי מזמן לזמן. אכן מורי ה"ר פרץ לא היה אומר, דאמר דהואיל והוא מבערו מן העולם ומאבד ממונו, אין לאומרו. ובעל העיטור היה מצריך לאומרו, אכן המנהג שאין אומרים אותו.
<h2>דף ח.</h2>
חור שבין אדם לחבירו, זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו. חורי הבית העליונים וכן התחתונים שאין דרכן להכניס בתוכן חמץ, אין צריכין בדיקה, ואוצרות יין ואוצרות שמן שאין מסתפק מהן אין צריך בדיקה. והכל כשרים לבדיקה, נשים ועבדים, וקטנים שיש בהם דעת לבדוק.
<h2>דף י:</h2>
השוכח לבדוק ליל י"ד, בודק בי"ד שחרית, לא בדק שחרית, יבדוק בשעת הביעור, קודם שש שעות. לא בדק בשעת הביעור, יבדוק בתוך החג. לא בדק ברגל בודק אחר הרגל, כדי שיבער החמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה. ובדיקה זו של אחר הרגל לא יברך. וכתב הראב"ד ז"ל וזה לשונו. המוצא חמץ בי"ט מבוטל כופה עליו את הכלי, דלבעוריה לא מצי דאינו ראוי לטלטלו דאסורי הנאה אסור לטלטלן בשבת או ביום טוב, ואי קא חזי ליה חיישינן דילמא אתי למיכל מינה ומשום הכי כופה עליו את הכלי. אבל אם [לא] בטל אחר בדיקתו ומצא חמץ ביום טוב, מבערו בי"ט או משליכו לאיבוד. ולא יחוש, דמוטב יבא עשה ולא תעשה שיש על ביעורו וידחה טלטול שהוא איסור דרבנן. ואם מצאו בחולו של מועד, אע"פ שבטלו אחר הבדיקה מבערו לאלתר, ואינו יכול לשהותו אצלו אפי' שעה אחת דילמא אתי למיכליה ע"כ.
<h2>דף כא.</h2>
וישראל וגוי הבאים בספינה וביד ישראל חמץ, והגיע שעה חמשית, מוכרו לגוי או נותנו במתנה גמורה, וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח. וכן אלו הבסמין המוכרין דברים רבים שיש בהם משום חמץ, מוכרין אותן לגוים וחוזרין ולוקחין מהן או נותנין במתנה גמורה.
